מחכה שישימו לב

הלב יוצא למשמע סיפורה של משפחת יצחקי.

סיפורו של איתן יצחקי, 50, מתחיל, לכאורה, לפני ארבע שנים. יצחקי, רקדן מקצועי עוד מנעוריו, חזר לילה אחד אחרי ההופעה של "פעימה", הסטודיו למחול שהקים עם אורית אשתו לפני  20 שנים – ובקושי רב גרר את עצמו אל הקומה השנייה בבית בקידר. כרקדן בכושר, בעל גוף חזק, גבעולי וגמיש היה משוכנע שזו רק שפעת וזה כבר חולף.

שבוע לאחר מכן, בעודו נינוח, תחושת החולשה מכה בו שנית. כיוצא להקות המחול  'כרמון', 'הורה ירושלים', מורה לריקוד, מנהל אומנותי שרגליו חוללו על במות הרבה, הוא מבין שייתכן ש'משהו לא הכי בסדר', אבל הלב שלו לא נותן לו להפסיק. "זה היה בעיצומה של תקופה לחוצה", הוא משחזר, "הפקה של 300 ילדים שדרשה המון אנרגיות. אני משתתף פעיל בכל ההפקות של 'פעימה', חזרות, אביזרים, הובלות, תלבושות. אני תמיד נוכח. כל הזמן".

כששקע האבק והתשואות על המופע המוצלח נרגעו מעט, נגמרים ליצחקי הסיפורים. בסתר ליבו הוא כבר מודה שאינו מרגיש טוב. החולשה וקוצר הנשימה מלווים אותו כמו צל שאינו מרפה. בבית החולים שערי צדק עורכים לו בדיקות ראשוניות. לפי איתן עלתה סברה 'כי שריר הלב שלו נפגע בילדות', ככל הנראה כתוצאה משפעת שלא טופלה כראוי. "אני זוכר את עצמי בן 17 עם דלקת גרון, עומד מול המראה בפה פעור ומתבונן בפסים הלבנים של הדלקת. אחרי יומיים בערך הפסים נעלמו והגרון כבר לא כאב. על דעת עצמי זרקתי את האנטיביוטיקה", הוא נזכר. הצוות הרפואי בשערי צדק מסביר לו ולאורית אשתו את מצבו: חשד סביר שיצטרך לעבור השתלת לב. הוא משתחרר עם דיפיברילטור (מכשיר המחזיר קצב לב לפעולה סדירה על ידי מתן שוק חשמלי ללב, באמצעות שתי אלקטרודות שמצמידים לגוף החולה בסמיכות ללב. השוק החשמלי משתק רגעית את פעולת הלב וכך, כאשר הלב חוזר לפעולה, הוא יכול לפעום בצורה סדירה)  ותרופות.

אורית, אשתו ואם ארבעת ילדיו – שתי בנות ושני בנים, (נעם אז בת 16, דולב, בן 14.5, רכס, בן 11.5, ויהב בת 10) משחזרת את הרגע בו התבשרו על האפשרות להשתלת לב: "התמוטטתי. קראו לעובדת סוציאלית לבוא לדבר איתי. הרגשתי שאני נופלת לתוך תהום. לא הבנתי את משמעות הדברים. כאילו הולכת לאיבוד. ביקשתי להבין מה המצב ומה עומד לקרות. רגע לפני שנסעתי הביתה, להכין את ארוחת השבת לילדים, הארוחה הראשונה בלי איתן, אספתי את עצמי, הכרחתי את עצמי להתעשת". מסביב לשולחן הערוך, כבר אחרי השוק הראשוני והבכי, אורית הסבירה לילדים בקול שקט,  מאופק וענייני 'שזה המצב של אבא. הוא יצטרך לעבור השתלת לב. הצעתי להם לדבר איתי ולשתף בכל המחשבות והפחדים שלהם. הייתה דממה  סביב השולחן. כל אחד מהילדים שלנו עיכל את הבשורה בדרכו המיוחדת. הבטחתי להם שני דברים – שנעבור זאת יחד כמשפחה, ושיהיה בסדר'.

קשה שלא להבחין בהכרת התודה שיש לאיתן בעיניים כשהוא מדבר על אורית: "החלק של אורית בזוגיות וההורות שלנו גדל מאותו הרגע מ-50% לכמעט 100%. אורית היא אישה ואמא חזקה, שהילדים קשורים אליה מאוד. בזמן אמת היא מתפקדת כמו בולדוזר". ואילו אורית: "במהלך היום אני 'פולניה' מתפקדת. רק בלילה עם עצמי אני נשברת".

איתן המשיך להתנהל במלוא המרץ ולא מחסיר חזרות או הופעות. "כבעל האיש עם הלב הכי גדול בעולם", כפי שמתארת אותו אורית, הוא מכיר בעוצמת הריקוד בחייו שלו וגם של אחרים. הוא מודע לכוח שיש לבמה בתרומה לביטחון העצמי של ילדים ומתבגרים ומרחיב את שורות הלהקה גם לילדים בדרגות שונות של אוטיזם, מקפיד להגביר את ביטחונן העצמי של נערות שסובלות מעודף משקל וממקם אותן באמצע השורה הראשונה בהופעות.

לפני כשנה ושבעה חודשים, בעת החזרה גנרלית של פעימה למופע, איתן חש עצמו ברע באורח קיצוני. בשל מצבו הוא מובהל ישירות למחלקה הקרדיולוגית בהדסה, שנודעת במומחיות שלה בטיפול במחלות לב והשתלות, אפילו מבלי להתעכב במיון. שם, כשמשקל גופו 46 ק"ג, הוא פוגש לראשונה את דר' דן אדמון, רופא בכיר במחלקה לקרדיולוגיה – מערך הלב. דר' אדמון הורה לאשפזו ללא דיחוי. ביציאה מחדר הרופא, בוגד בו גופו והוא מתמוטט. את מה שקרה לאחר ההתמוטטות איתן לא זוכר. נותר שם חור שחור, שרק אורית לבדה יכולה למלא באינפורמציה: "איתן אושפז כשהוא מורדם ומונשם בטיפול נמרץ לב חזה. הובהר לי שהוא נמצא בקו האדום, שהוא 'חייב לב עכשיו'. הציעו לנו לב מלאכותי".

איתן עבר ניתוח לב פתוח במהלכו הושתל בגופו מכשיר הנקרא  LVAD, שהוא מכשיר המתפקד כחדר שמאלי חלופי בלב ועוזר לאנשים הסובלים מאי ספיקת לב קשה. לאחר שה-LVAD מושתל בבית החזה של המטופל הוא פועל כמשאבה ועוזר בהזרמת הדם מהחדר השמאלי של הלב אל שאר איברי הגוף.

"הייתי מאושפז במשך חודשיים לאחר הניתוח", משתף איתן. "אני טיפוס שמרחם על עצמו. התמוטטתי ערב האירוע הגדול – 'עשור לפעימה' – אירוע שחיכיתי לו שנים. התעוררתי מהניתוח אחרי כמה ימים כשהמחשבה הראשונה שלי היא על שש המורות בסטודיו, מאות התלמידים, המשמעת הבימתית, והופעת העשור שפספסתי. מה שמחזיק אותי בחיים זו העבודה. מעבר לכך ישנה המשפחה, האחריות, הנתינה. מאוחר יותר כשהתבשרתי שאני מועמד להשתלת לב, הרגשתי שאני מת. מגבר שרוקד מגיל 17, שבע שעות כל יום כמו אריה, אני שוכב חודשים בבית חולים ואומר לעצמי 'שהצוות של הדסה נפלא', אבל אני חי עכשיו על בטריות".

מחלות לב הן מצב מאיים המחייב הסתגלות פסיכולוגית של חולה הלב ובני משפחתו. לאחר הניתוח פוגש איתן את אלון ולטמן, פסיכולוג רפואי המתמחה בפסיכו-קרדיולוגיה במערך הלב של הדסה שהופך לאדם הקרוב אליו ביותר, יועץ ואיש סודו. פסיכולוגיה רפואית ובכללה ההתמחות בפסיכו-קרדיולוגיה  היא תחום חדש יחסית בישראל.

ולטמן מסביר את תפקידם של פסיכו-קרדיולוגים בתנאים המשפחתיים החדשים: "משפחות החולים מתמודדות גם הן עם קשיים רבים במהלך האירוע האקוטי ואבחון המחלה, וכן בשגרת החיים אשר פעמים רבות משתנה לאחר אירוע זה".

צוות הפסיכו-קרדיולוגים בהדסה מסייע לחולים ובני משפחותיהם בקבלת תמיכה ואוזן קשבת עבור קשייהם האישיים, הפחתת המצוקה, העצמת דרכי ההתמודדות, הגברת היענות לטיפול הרפואי, חזרה לאיכות חיים נפשית ושיפור התקשורת בין החולים לצוות הרפואי. לא פחות חשוב מכך התקשורת בין בני הזוג ובתוך המשפחה הופכת ברורה ופתוחה יותר לאחר שמעלים בשיחה עם איש המקצוע את נושאים אותם מתקשים בני משפחה רבים  להעלות בשיחה עם החולה ישירות.

"אחרי הניתוח  אלון הגיע בכל יום לדבר עם איתן", מספרת אורית. "הוא מאוד עזר לו. הבנתי שיש דברים שאיתן לא מדבר איתי עליהם כדי לא לפגוע בי. ביום האחרון כשאלון הגיע, הייתי עסוקה באריזת התיקים והרגשתי בודדה, כאילו עומדת להתפרק. האיש שלי, שהיה שותף בכל דבר, גידול הילדים, בישולים, קניות, כביסות הפך לאיש אחר. שקוע בעצמו, מלווה בחששות ופחדים. הוא לא היה מסוגל לראות אותי, את הילדים, את הסטודיו. לקחתי את אלון הצידה וביקשתי ממנו להעביר לאיתן מסר שמבקש 'לראות' את הילדים ואותי. כמה גם לנו קשה. אני לא יודעת מתי דיברו ביניהם, אבל הרגשתי איך איתן עשה את הסוויץ' הזה בראש. זה מאוד חיזק אותי ואת הילדים. קורה לעיתים שאיתן מתמוטט בבית, ואז אנחנו חווים יחד איתו את ההתמוטטות, את הציפייה מורטת העצבים לסירנת האמבולנס שמגיע. שיחה עם הצוות הפסיכולוגי בנושא תורמת ומחזקת אותי כבת זוג, ואת כולנו כמשפחה".

ישנם שיחות שאיתן מעדיף לעשות עם אלון. הוא מרגיש צורך להגן על המשפחה שלו ולא תמיד ירצה לשתף את אורית בכל החרדות שלו, להדאיג אותה: "לפני כשבוע הרגשתי מרוסק. חזרתי לבית החולים כשאני סובל מדלקת באזור של הכבל המוליך מהמכשיר אל תוך הגוף, כאבים שאין לתאר אותם, חום, ושוב בדיוק בשלב שלפני שתי הפקות שונות עם 350 רקדנים, שאני יודע שלא אראה. הרגשתי שהכל חוזר אלי במעין בום גדול, אבל התמימות של הפעם הראשונה כבר איננה. אני מרגיש שזה נכון לא לערב את אורית בכל תחושה או מחשבה שאני חווה. במקרים האלו אני פונה אל אלון,  אני מדבר איתו על דברים, שרק הוא יודע. כשאני צריך תשובה כמו של אח גדול אני פונה אליו. ללא קשר לגילו אני סומך עליו. לעיתים, הוא לא נמצא, זו יכולה להיות תחושה חרדתית".

בלילות, לפני שנרדמים, איתן נשכב על צד ימין של הגוף. "בצד השמאלי יש לי צינור בצורת ה'סיפון' שמתחת לכיור. החיבורים בתוך הגוף כואבים ואי אפשר להישען על הצד הזה". ואילו אורית מבקשת כל לילה לפני השינה, 'שהלילה, יגיע הטלפון המיוחל מדר' דן אדמון, שיגיד להם שמצאו לב מתאים לאיתן'.

הילדים של אורית ואיתן גדלו והתבגרו מאז חלה איתן. נסיבות החיים זימנו אתגרים לכל אחד מהם בנפרד וגם כמשפחה. נועם, בת 20, חיילת, פגשה את עצמה בצורות שלא הכירה קודם 'עם הכוחות שיש לה להתמודד ולהיות לעזר במקרי לחץ'. דולב, בן 19, חייל, 'מכיר לעומק את בני המשפחה שלו, ואת דרכו הייחודית של כל אחד מהם להתמודד בדרכו המיוחדת'. רכס, בן 16, שפנה לעולם הריקוד, ממש כמו אביו, וכיום רקדן בכיתת המצוינות של להקת בת-שבע למד על 'היכולות שלו להסתדר במקרים בהם חשב שאינו יכול, ושמשפחה זה דבר מאוד חזק".

עכשיו יום המשפחה. איתן על המיטה במחלקה הקרדיולוגית בהדסה. אורית על ידו. ויש להם מסר להעביר אליכם: אורית מבקשת ש'תקשיבו באמת אחד לשני, במיוחד בתוך המשפחה. תחנכו את הילדים לנהוג בכבוד. ותמיד תהיו אופטימיים'.

ואילו איתן, שחולק את 23 השנים האחרונות עם אורית, מבין שנוכחותה והמסירות שלה אינן מובנות מאליהן. הוא אומר ש'למילה תקווה יש משמעות אחרת מאז חלה. שזה בסדר להישבר אבל לא לשכוח לקום ליום חדש ולמצות את החיים עד תום'. ואחרי שהוא משתתק לרגע הוא מדבר על חשיבות של תרומת איברים ועל היכולת להציל אנשים בודדים ומשפחות שלמות. 'כשאנחנו מתחייבים לתרום ומוציאים כרטיס של אדי, אנחנו מעלים מודעות גם אצל אחרים'.

ואורית, תלטף אותו בחיבה וחברות אין קץ, תגיד לאיתן 'שהכל יהיה בסדר', ותתאר את הכוחות העצומים שלהם כמשפחה. בכנות היא תתאר את החיים שהשתנו ביום אחד, האהבה, המסירות, על אחותה שמשמשת לה אוזן קשבת ברגעים הקשים, ועל אחותו של איתן ששולחת לו את המאכלים שהוא אוהב וכותבת לו פתקים מלאים אהבה. על משפחה והחיים בצל הפחד.

גם הלילה, היא תמתין לשיחת הטלפון שתבקש מהם להגיע במהירות לבית החולים, כי מצאו לב מתאים ל'לב הכי גדול בעולם, הלב של איתן'. ועוד מעט הוא יוכל להגשים חלום: ללכת שוב לים, להתקלח לבד שקילוח המים זורם על ראשו. או לנעול שוב לבד נעליים".

כתבה: יפעת שומרוני, מנהלת השיווק במרכז לבריאות לב האישה

למה לי לקחת ללב? פרופ' חיים לוטן מנהל מערך הלב בהדסה מדבר על חשיבות ההחלטה לגייס פסיכו-קרדיולוגים. לצפייה בסרטון