איך זה שבגיל 36, ללא גורמי סיכון, עברה יעל התקף לב חמור?

יעל רוקח (40), עורכת דין המתמחה במשפט מסחרי וליטיגציה, אישה בריאה וספורטיבית, מצאה את עצמה יום בהיר אחד לפני כארבע שנים בטיפול נמרץ, כאשר רופאים מבוהלים מתרוצצים סביבה. מספר שעות קודם לכן, היא לא העלתה על דעתה ששורת התסמינים שהיא חשה מעידה על משהו שמתקרב להיות חמור ומסכן חיים.

יעל אינה שונה מהרבה מאוד נשים בישראל שלפי סקר שנעשה לאחרונה לא יודעות לזהות בזמן התקף לב נשי ולעתים קרובות מגיעות מאוחר מדי לבית החולים. ישבנו לשיחה עם יעל  כדי לשמוע מה בדיוק עבר עליה וכיצד הדברים נראים בפרספקטיבה של 4 שנים לאחור.

אז מה יעל, יום אחד, בגיל 36,  את קמה ומה קורה?

ביום שבת אחד, בשעות הצהריים, התחלתי להרגיש כאבים בצד שמאל וביד שמאל. חשבתי שאני בלחץ, ניסיתי להרגיע את עצמי, שתיתי מים, אבל הכאבים לא פסקו. בשלב שני, התחלתי להרגיש סחרחורת, בחילות וגם הקאות. הלכתי לשכב במיטה. אחותי התקשרה למוקד אחיות והן אמרו לה לנסוע דחוף לבית החולים.

ומה קרה אז?

הגעתי למיון רק בשעות הערב. קיבל אותי רופא, שאל שאלות, ערך בדיקות דם ובדיקות כלליות.

ומיד הם זיהו שאת עוברת התקף לב?

לא. האק"ג היה תקין. למעשה, אף אחד לא חשב שאני חווה התקף לב. רק אחרי שעה בערך פתאום הרופא שקיבל אותי רץ אליי ונתן לי משהו ללעוס. הגיע גם רופא ממחלקת לב שערך לי אקו לב וצילום חזה. בדיעבד הסתבר שיש אנזים שנקרא טרופונין שבבדיקות דם אמור להיות על אפס ואצלי הופיע לי בערכים גבוהים מאוד מה שמעיד על מצוקה של הלב. אז הם הבינו שאני עוברת אירוע לב. באמצע הלילה העבירו אותי לטיפול נמרץ לב.

ושם התחילו מיד לטפל בהתקף?

לא. מנהל המחלקה, אמר שהבדיקות לא חד משמעיות ומכוון שאין רקע משפחתי ואני צעירה, חשבו שאולי זה משהו דלקתי. הסיטואציה הייתה הזויה: הייתי אמנם מחוברת למכשירים אבל הייתי הכי צעירה במחלקה, חברים באו לבקר והביאו כיבוד. ממש חגיגה.

"כל השבוע הזה נראה כמו הזיה"

ומתי החגיגה נפסקה?

בבוקר יום שני מנהל המחלקה ועימו צוות רופאים הגיעו לסיבוב הבוקר שלהם במחלקה. הם נעמדו לידי ובישרו לי שאני עומדת לעבור צינתור. כמעט קבלתי התקף לב על המקום רק מהמחשבה על הצנתור. נלחצתי מאוד. הרופא, שבדיעבד הציל את חיי, התיישב על המיטה ואמר לי: את צעירה, ספורטאית, אני לא יודע מה יש לך ובעזרת הצינתור נוכל לבדוק אותך כמו שצריך. נרגעתי קצת.

אני במתח לשמוע את ההמשך…

בצינתור, הסתבר לי, נותרים ערים, רק מאלחשים את המקום והמטופל רואה את המתרחש, רואה את אותם מסכים שהרופאים רואים. הצינתור החל. הזמן עבר ואני התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. הייתי שם שלוש שעות. העורק הראשי היה חסום. יצאתי עם שלושה סטנטים שמחזיקים את העורקים פתוחים. נשארתי מאושפזת עד יום חמישי. הלילה שאחרי הצנתור היה קשה ובכלל כל השבוע הזה נראה כמו הזיה.

מה הייתה האבחנה המדויקת אחרי הצינתור?

השתחררתי מבית החולים עם אבחנה של התקף לב חמור. אמנם לא נפלתי באמצע הרחוב כמו שרואים בסרטים אבל ההחלטה להכניס אותי לצינתור הצילה את חיי. שלחו אותי לשבועיים מנוחה אצל ההורים והסבירו לי שאני יוצאת אדם בריא אבל תמיד אהיה חולת לב.

הצלחתי להתבלבל: אז את בריאה או חולה?

בהחלט מבלבל. המשמעות היא שתמיד אצטרך ליטול כדורים, כל חצי שנה אני צריכה לעבור ביקורת הכוללת אקו לב ובדיקות מאמץ ופשוט לחיות בידיעה הזאת שאני בריאה אבל חולת לב.

אני חייבת לדבוק במסורת ולשאול את השאלות שתמיד שואלים במחלקות קרדיולוגיות: היו לך גורמי סיכון? עישנת? כולסטרול?גרושין? תקופה לחוצה בעבודה?

שום דבר! נטלתי גלולות הרבה שנים אבל מעבר לזה לא היו גורמי סיכון.

סימנים להתקף לב אצל נשים הם לפעמים חמקמקים. נסי לתאר במדויק את מה שחשת. מה הייתה ההרגשה?

כפי שתיארתי בהתחלה היו כאבים בצד שמאל, ביד שמאל.

איזה סוג של כאב?

כאילו מישהו מושך אותי מבפנים, כאבים עמומים אך חזקים – וללא הפסקה. בהמשך הגיעו גם בחילות סחרחורות והקאות והרגשה כללית רעה.

מסתובבת בארנק עם א.ק.ג. ומכתב מרופא ועושה הרבה ספורט

בדיעבד, יכולת לעשות משהו שונה לפני ההתקף כדי למנוע אותו?

רק את הדברים הכי קלישאתיים – חיים פעם אחת אז כדאי טיפה לנשום, לקחת דברים בפרופורציה.  אני אדם קיצוני לטוב ולרע, עצבנית, לוקחת ללב הכול: החל בענייני עבודה וכלה בכלב עזוב ברחוב. עכשיו  מנסה לקחת את החיים יותר בקלות. לנשום בין לבין.

איך את מרגישה כיום? זה משפיע על חיי היומיום שלך?

אני אמנם לא עושה יוגה (כי אז אני משתעממת ומתעצבנת) אבל בהחלט השתניתי אחרי האירוע. אני נוטלת טיפול תרופתי קבוע, עושה ספורט באופן קבוע (קודם התאמנתי קצת, היום אני ממש מקפידה כי לפי הוראות הרופא 50 דקות הליכה שוות ערך לנטילת כדורים), אני מסתובבת בארנק עם האק"ג האחרון. לא קבלתי איסורים מיוחדים – אני עושה הכול. אולי לא אעשה בנג'י אבל מעבר לכך אין מגבלות. אני כאמור אדם בריא וצעיר ולמזלי ללב שלי לא נגרם נזק. קרדיולוג שיבדוק אותי היום לא יראה את מה שעברתי. אחרי המקרה היה לי מנוי לשחל, עם המכשיר. אחרי שנתיים בטלתי אותו למרות מחאות ההורים. כששואלו אותי בשחל למה אני רוצה להתנתק אמרתי להם שאחזור אליהם בגיל 60. עצם המנוי אצלם הכביד לי על הנשמה.

חיים של עורכת דין הם  חיים מלחיצים, לא? זה באמת מומלץ לך?

זה באמת גורם מלחיץ, מקצוע תובעני – לקוחות, דד-ליינים לבית משפט. המשכתי לעבוד באותו משרד ובאותו תפקיד אבל ברמה האישית לקחתי צעד אחורה. אני כבר לא ברדיפה אחרי "לכבוש את השוק", להיות עצמאית. אני עושה עבודה טובה אבל בפרופורציה.

איך הגיבה הסביבה לכך שעברת התקף לב בגיל צעיר כל כך?

כולם היו מופתעים מאוד, בשוק. פחד גדול. בימים של הצינתור הייתה היסטריה. אמא שלי נלחצה מאוד. הכי מצחיק היה שכשיצאנו מהצינתור היו אתי אמא שלי, גיסי וחברה טובה. מנהל המחלקה אמר שהכול בסדר ואמא שלי שאלה אם אוכל ללדת. הוא אמר לה: "כן, אבל לא היום". בהתחלה כולם שמרו עליי כמו בצמר גפן. היום כבר חיים עם זה ועדיין אנשים ששומעים על זה מופתעים.

היו רגעי של משבר בתהליך? בבית החולים, בשיקום?

היו בהחלט רגעי משבר. אחד היה בלילה שבו אשפזו אותי בטיפול נמרץ לב. השני היה כשהבנתי שאני צריכה לעבור צינתור, דברתי עם אלוהים, בכיתי, מה לעזאזל אני עושה פה.

כשחזרתי הביתה אמא שלי קנתה לי קופסת כדורים מחולקת לימים והתחלתי לצעוק עליה, הוצאתי עליה הכול. בסוף הסתבר כמובן שהקופסה הייתה רעיון מצוין. גם היום, לפעמים כשכואב לי בחזה ישר אני חושבת שאני הולכת למות. בחורף כשהייתי חולה הייתי בטוחה ששוב יש לי התקף לב. יש רגעי פחד. זה יושב שם אבל חיים עם זה. הייתה תקופה של "למה אני" אבל בסך הכול אני מרגישה בריאה וחושבת על עצמי כעל בריאה. מסביבי לא ינחשו בחיים, אבל יש רגעי משבר.

חייבים להכיר את הסימנים

יעל ניצלה ברגע האחרון מנזק ללב. אבל דברים כאלה לא כדאי להשאיר ליד הגורל. מה ניתן לעשות? לאמץ אורח חיים בריא גם פיזית וגם נפשית – ובעיקר: להכיר היטב סימנים להתקף לב בקרב נשים. עצם התובנה שסימנים אלה עשויים ללמד גם על אירוע לבבי בקרב נשים יכולה להציל את חייכן שכן תגיעו מהר יותר לבית החולים – ותעבירו מידע מדויק יותר לצוות הרפואי. יעל גם לימדה אותנו שניתן לחזור לחיים נורמטיביים, שמחים ומלאי משמעות גם לאחר התקף לב.