ניתוח מעקפים בגיל 46? סיפורה של מירי
מירי ראשיד היא אישה אנרגטית וחייכנית כמו שרק מורה למוזיקה ותנועה יכולה להיות. בגיל 46 רשמה מירי הישג מפוקפק: האישה הכי צעירה בטיפול נמרץ קרדיולוגי, לאחר ניתוח מעקפים.
גורמי סיכון? לא אצל מירי. לדברי מירי, עד ניתוח המעקפים ניהלה אורח חיים בריא ופעיל. היא מסבירה לי בצער שהסיבה האמיתית לכך שפחות נשים מגיעות למחלקות הלב, היא בעיקר חוסר מודעות למחלות לב וחוסר היכרות עם סימנים להתקף לב בקרב נשים, גם מצד הרופאים וגם מצד הנשים עצמן.
מירי, ניתוח מעקפים לאישה בגיל 46? לא ייאמן.
זאת בדיוק הבעיה. חוסר האמון מצד הרופאה שזה יכול להיות משהו בלב. זאת הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן לקבל טיפול.
"מי חשב שזה בכלל קשור ללב?"
מתי התחלת להרגיש שמשהו לא בסדר?
זה היה ביוני. בתור מורה לריתמוזיקה זו תקופה עמוסה של הכנת מסיבות סיום, וזה התחיל בתחושה עמומה של מועקה. ייחסתי אותה לחום הקיץ ולתקופה הלחוצה. בגלל שההרגשה הייתה מעורפלת לא ייחסתי לכך חשיבות.
עד מתי?
עד שיצאתי לחופשה. ברגע שהיה לי זמן לנוח, הגוף שלי החל לכאוב. כשהייתי מתיישבת לקרוא, או לנוח במיטה – פתאום הייתי מרגישה כאילו מניחים לי משקולת על החזה, ולוחצים אותה פנימה ככה שאני לא יכולה לנשום.
דווקא במנוחה הרגשת את הכאב?
כן, גם כשניסיתי לשכב לישון. הרגשתי שאם אני אקח נשימה עמוקה משהו יתפקע בפנים. הייתי נושמת נשימות הכי קטנות שאני יכולה כדי שלא יכאב לי.
נשמע כמו משהו שפוגע מהותית בשגרה.
לא ממש. החיים היו עמוסים באירועים משפחתיים ובעבודה. רק כשהייתי מתיישבת לרגע היה לופת אותי הכאב, והוא הלך והתגבר.
משהו שמתגבר בדרך כלל מגיע בסוף לנקודת רתיחה.
הייתי מכנה את זה "השיא", והוא הגיע כשטיילנו עם עוד זוג חברים בחומות ירושלים, אותו זוג שהיה מבוגר ממני בלא פחות מ-15 שנים ואף סבל מאסטמה. ועם כל הנתונים האלה, תחשבי כמה מבוכה הרגשתי שאני, הצעירה, הבריאה – לא מסוגלת להמשיך לטייל. הייתי חייבת לעצור ולשבת, הרגשתי סחרחורת. הכל נהיה שחור והתחלתי לחרחר, השמעתי צפצופים מבהילים כי לא היה לי אוויר. אני עד היום חושבת שזה נס שחזרתי מהטיול הזה בחיים.
"לא מספיק להגיע לרופא – לך עצמך צריכה להיות מודעות"
ואני מניחה שאחרי אירוע כזה – כבר כן מגיעים לרופא.
מגיעים, אבל זה לא תמיד עוזר. הרופאה ניסתה לשכנע אותי שאני סובלת מחרדות ולחץ כתוצאה מהעבודה, ורק אחר כך שלחה אותי לאק"ג ולצילום לב.
אק"ג וצילום לב – זה כבר נשמע רציני. מה גילו?
כלום. האק"ג יצא תקין, וגם צילום הלב. אז הרופאה שלחה אותי הביתה. אבל הפעם התעקשתי להקשיב לאינטואיציה שלי שמשהו לא בסדר ולא להניח לזה. בדיעבד מסתבר שהייתי במצב של "איסכמיה" – כלומר חוסר אספקה של דם ללב בעקבות היצרויות בעורקים. האק"ג מראה פעילות חשמלית של הלב במקרים של מצוקה, אך אם יש היצרות של עורק בלב, האק"ג שנעשה במנוחה עשוי להראות שהכול תקין. לכן צריכים בדיקה במאמץ, וזה מה שדרשתי.
איך הייתה לך המודעות לדרוש זאת?
אני חושבת שגם האינטואיציה שלי וההקשבה לגוף, וגם גוגל. נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לחפש תסמינים דומים לאלה שהרגשתי, וראיתי שאנשים שחוו סימפטומים כמו שלי נדרשו לעשות בדיקת מאמץ. אז התעקשתי מול הרופאה וקיבלתי הפניה, וכך בעצם הצלתי את עצמי.
מה גילתה בדיקת המאמץ?
מה גילה לי הטכנאי שערך לי את הבדיקה, את מתכוונת.
הם בדרך כלל לא אומרים כלום.
נכון. אבל המבט המבוהל על פניו בישר רעות. נקבע לי תור לקרדיולוג, שהבהיר לי שעליי לעבור צנתור כדי שנוכל להבין לעומק מה המצב. על מועד הצנתור שנקבע לי שמעתי מהקרדיולוג בדיוק ביום שבו הייתה אמורה להתקיים בביתי מסיבת האירוסין של בני.
אני מניחה שדחית את המסיבה.
ממש לא! עבדתי באותו יום, חזרתי הביתה מיום עבודה, אפיתי לחמניות, הכנסתי את העוף ותפוחי האדמה לתנור, הכנתי צלי בשר ברוטב, סיר ענק של אורז.
זה כל כך נשי הקטע הזה: קודם כול לדאוג לאחרים. ולא סיפרת לאף אחד?
לא. גם לא לבעלי. סיפרתי להם רק אחרי המסיבה. חזרתי עם בשורה לא פשוטה – כשאני יודעת שבעוד שלושה ימים עליי לעבור צנתור והמצב הרפואי שלי לא ברור, ולא רציתי להשבית את אווירת השמחה. לאחר שלושה ימים הגעתי לאסותא לעבור את הצנתור, שבו התברר לי ולצוות עד כמה חיי היו תלויים על בלימה.
עד כמה הם היו על בלימה?
הקרדיולוג אמר שהגעתי בשנייה האחרונה, שהייתי יכולה לקרוס באמצע הרחוב. הוא קבע גם שאין ברירה וחייבים לבצע ניתוח מעקפים. מחדר צנתורים הובהלתי ישירות לחדר ניתוח. יומיים הייתי מורדמת ומונשמת. כשיצאתי אחרי שבועיים כבר התחלתי תהליך שיקום בבית.
השיקום: הקשיים והגשמת החלומות
כמה זמן לקח תהליך השיקום?
היו שמונה חודשים שבהם הייתי די מושבתת ומדוכדכת. אבל מה שאני הכי זוכרת מהתקופה הזאת, זה את המלחמות עם בני המשפחה שהזכירו לי כל הזמן שאסור לי להרים, לזוז ולהתאמץ. אבל לא יכולתי, הרגשתי שאני מוכרחה לאפות עוגות ועוגיות ולבשל קצת, למרות האיסורים. זה לא היה קל לי, אני אנרגטית מטבעי.
איך נראו הימים בבית? הצלחת להעסיק את עצמך?
כיוון שחששתי שלא אוכל לחזור לעבודתי עם ילדים, כי זו כרוכה בפעילות ובתנועה המחייבת ניידות גדולה, הלכתי ללמוד מזכירות רפואית. תחום הרפואה תמיד עניין אותי, ומאז שחליתי הוא עניין אותי יותר מהכול. הלימודים היו מהנים, אבל חיכיתי כל הזמן לחזור לאהבה הראשונה שלי, שזה הילדים והמוזיקה.
וחזרת אליה?
בגדול. אני אמנם לוקחת תרופות ואצטרך להמשיך לקחת, אבל אני אסירת תודהלקב"ה שנתן לי את החיים בחזרה, לרופאים שהצליחו לרפא אותי, ובעיקר על כך שלא ויתרתי והתעקשתי להקשיב לעצמי ולדרוש את הבדיקות הנכונות.
שש שנים עברו מאז. איך היומיום נראה?
רגוע יותר. אני עובדת פחות ימים, ומזכירה לעצמי לנסות לקחת הכול יותר בקלות. אבל עובדת כרגיל, והילדים מחכים לשיעורי הריתמוזיקה שלהם. בסך הכול אני מרגישה בריאה לחלוטין ודי נהנית מהחיים, ובינתיים גם נולדו לי נכדים.
מזל טוב! מה תספרי לנכדים שלך על מה שקרה לך?
אני אשב איתם ואסביר להם כמה זה חשוב שילמדו להיות קשובים לעצמם ולכל מה שקורה להם בגוף ולהאמין בעצמם.
תובנות
אני יוצאת מהריאיון עם כמה תובנות ברורות שכל אישה חייבת להפנים:
- מחלות לב פוגעות גם בנשים.
- למחלות לב יש מגוון תסמינים שכדאי מאוד להכיר בזמן.
- אם גופך משדר לך שמשהו לא כשורה – האמיני לו. כנראה אם יש ספק, אין ספק.
- אם האק"ג יצא תקין, ואת עדיין מרגישה שמשהו לא בסדר – דרשי לבצע בדיקת מאמץ.